ילד חדש. תן לנו הארה

חודש אחרי ה 7 באוקטובר.

זה התחיל ב-
"יש לי צירים כאלה לא ברורים. די חלשים אבל פעם בכמה דקות.. אני לא מצליחה לדעת.."

שאלתי "לבוא?", היא ענתה לי "כן!".

משם 3 שעות וקצת, מתוך כאב עצמתי ולא מעט דם, הנה הגיחו חיים לעולם.

הוא ניתק מחבל הטבור, בכה השתעל, נכנס לחימום, ינק מאמא. והתייצב. בן אדם חדש בעולם.

*

ובתוך הכאוס והשחור, ובתוך מסוקים שנוחתים ליד בית החולים מורידים חיילים מהדרום, דידתה יולדת טריה, תלויה בחסד, תלויה ברחמים.

וכמעט שאיבדתי נשימה כי בבית שלשה קטנים ומאיפה בכלל מתחילים?!

ומה עם שעות העבודה, ועם פגישה ועוד פגישה שהתבטלה, ועוד חבר חדש בצוות שלא הספיק לקבל חניכה. ומה אביא לילדים לארוחה?!

ולרגעים, אחרי שכבר היתה ברית מילה, ועשינו סעודה וקראנו לו יאיר, כי התפללנו להארה.

אני מרגיש איך בתוך הכאוס, אני בעצם עטוף, עם השכנים, עם החברים, המשפחה והידידים. אף אחד לא עזב, אף אחד לא ויתר על זכותו להיות שם ולעזור.

*

והיום כשקרובה אהובה מתל אביב פנתה וביקשה תפילה. הרגישה שהיא רוצה להתפלל אבל לא כל כך יודעת מה.
בכינו שלושתינו. כל אחד לחוד. משהו חזק היטלטל בתוכינו. הלב מבקש תפילה. אבל המוח לא מוצא סיבה.
העתקתי לה ברטט את "שיר למעלות אשא עיני". פסי מסרה לה פרקים מתוך צפונות ליבה, משעות החשיכה שלה עצמה.

וכולנו ביחד נשאנו עינים:
מה נוכל לעשות טוב יותר כדי שהמציאות האינטלגנטית העוטפת אותנו, לא תשוב ותאכזב.
מה נעשה אחרת כדי שהזרם החייתי שבאנושות שלנו לא יאבד שוב את הכיוון.
איך אפשר לבנות משהו פה בארץ הזאת עם קצת יותר משמעות וחיבור, עם קצת יותר צדק ושלום.
עם יד ביד. שלך ושלנו.

*

ואתה א-ל רחום וחנון. החיים זורמים ממך בלי ספק, אבל החוקיות שלך כל כך אבודה.

מבקשים ממך משענת מבקשים הארה.

לתגובות